אולקוס - המדריך עם כל המידע הרפואי והמעודכן
מוערך כי עד 15% מהאוכלוסייה יסבלו מאולכוס, הוא כיב פפטי, במהלך חייהם. אולכוס הוא למעשה כיב, פצע בדופן הקיבה, ובשל נוכחות חומצות העיכול – הוא גורם כאבים חזקים, בעיקר בעת העיכול של מזון ולאחר ארוחות דשנות.
אולקוס, המוכר גם ככיב פפטי (באנגלית Peptic ulcers), הוא מצב בו פצע או פצעים מתפתחים על הרקמה הפנימית של דופן הקיבה. אולקוס יכול להתפתח גם בתריסריון, החלק של המעיים הצמוד לקיבה, אולם כיב פפטי בתריסריון הוא נפוץ פחות מזה המופיע בקיבה.
במאמר זה תקראו על:
תסמינים נפוצים של אולקוס הם כאבי בטן (הנגרם משום שהכיב בא במגע עם הסביבה החומצית בקיבה או במעי), בחילות, הקאות, ירידה בתיאבון ובמשקל. הקאה דמית או צואה שחורה יופיעו כאשר הכיב מדמם (צואה שחורה היא צואה עם דם שעבר תהליך עיכול). מצב של כיב מדמם נחשב מצב חירום הדורש פניה מידית לחדר מיון. ההערכה, כאמור, היא שבין 10% ל-15% מן האוכלוסייה יסבלו מאולקוס בשלב כזה או אחר במהלך החיים. לפניכם סקירה מקיפה אודות אולקוס ובה נפרט על הגורמים למחלה, איך מאבחנים אותה, הטיפול, מה ניתן לעשות כדי להקל על התסמינים ועוד.
כיב קיבה וכיב פפטי
אולקוס, באנגלית Ulcer, הוא שם כולל למצב של כיב בקיבה (המכונה כיב קיבה ובאנגלית Stomach Ulcer או Gastric Ulcer) ומצב של כיב בתריסריון (המכונה כיב פפטי או באנגלית peptic ulcer או duodenal ulcer). התריסריון הוא החלק של המעיים השוכן מיד אחרי הקיבה.
מדובר למעשה בסוג של פצע פתוח, שבא במגע עם החומצות המעכלות המצויות בקיבה – ומכאן הכאב הנגרם לסובלים מאולקוס.
כל הסוגים של אולקוס גורמים לתסמינים דומים והטיפול בהם דומה. התסמין הנפוץ ביותר של אולקוס הוא כאב צורב בבטן, באזור הקיבה. כאב אינו חייב להיות חלק מן התסמינים של אולקוס - ישנם מקרים בהם מופיעות תחושות של צרבת, ריפלוקס חומצי, תחושת בחילה, הפרעות בעיכול ועוד.
יש לפנות ללא דיחוי לאבחון וקבלת טיפול רפואי במצב בו הצואה עוטה גוון שחור (כתוצאה מדם מעוכל שמקורו באולקוס מדמם), אם יש כאב חד ופתאומי בבטן שהולך והופך חמור יותר. גם במקרים בהם התסמינים קלים יותר חשוב לאבחן ולקבל טיפול מתאים באולקוס כדי למנוע סיבוכים אפשריים כגון דימום פנימי או קרע בדופן הקיבה.
תסמינים של אולקוס
כאמור, התסמין הנפוץ ביותר של אולקוס הוא כאב צורב או חד המתפתח באמצע הבטן. לא תמיד מופיע כאב, ישנם מקרים של אולקוס בהם ניתן להבחין רק כאשר מתפתחים סיבוכים כגון דימום (אז מופיעה צואה שחורה או הקאה דמית).
הכאב הנגרם על ידי כיב קיבה מרגיש לעתים קרובות כמו כאב שורף בבטן. הכאב עשוי להימשך בין כמה דקות לכמה שעות, ולעתים קרובות מתחיל בתוך כמה שעות מתום האכילה. באכילה קרוב לשעת השינה, יש מי שיתארו יקיצה בשל הכאב משנת הלילה. נטילת נוגדי חומצה (תרופות להפרעות עיכול) עשויה להקל על הכאב באופן זמני, אך הכאב, הנגרם ממפגש של פצע פתוח עם חומצות רבות עוצמה, ישוב ויתקוף אלא לאחר שהכיב מטופל ומחלים.
תסמינים שכיחים פחות של אולקוס עלולים לכלול קלקולי קיבה, צרבת, אובדן תיאבון, בחילות והקאות, ירידה במשקל ועוד. ישנם מי שמגלים שהם מגהקים או משהקים כתוצאה מנוכחות מרובה של גזים בקיבה לאחר אכילת מזון שומני. כאמור, חשוב לפנות לרופא משפחה במידה ומופיעים תסמינים מתמשכים של אולקוס.
כאשר אולקוס מתחיל לדמם צפויים להופיע לצד הכאב הנגרם מן הפצע עצמו גם תסמינים של דימום פנימי אל תוך הקיבה והמעי. כך למשל עשויה להופיע צואה כהה, דביקה ודמוית זפת (כתוצאה מדם בצואה שעבר תהליך עיכול), הקאה דמית (הדם יכול להיראות אדום בוהק או להיות בעל מראה חום כהה ומגורען, דומה לפולי קפה טחונים). חשוב לפנות מיד לקבלת טיפול רפואי אם מופיעים תסמינים מעין אלה.
הגורמים לאולקוס
בעבר נהוג היה לחשוב שמנהגים מסוימים (כגון אכילת מזון חריף) ומתח נפשי גורמים לאולקוס. כיום כבר ידוע כי כיבי קיבה מכל הסוגים נגרמים בדרך כלל מזיהום של חיידקי הליקובקטר פילורי (H. pylori), או מנטילת תרופות אנטי דלקתיות (NSAIDs), כגון איבופרופן ואספירין. תרופות כאלה עלולות לפגוע בהגנה של הקיבה מפני החומצה שהיא מייצרת לעיכול מזון, לאפשר לרירית הקיבה להיפגע ולאולקוס להיווצר.
חיידקי הליקובקטר פילורי חיים בתוך דופן הקיבה או המעי, צורת הסליל שלהם מקלה עליהם לפלס לעצמם דרך אל תוך רקמת הדופן. חיידקים אלה יכולים לשרוד בתנאים החומציים בקיבה ובמעי הודות ליכולתם ליצור סביבם אזור חומצי פחות. מושבת חיידקי הליקובקטר פילורי עלולה לגרום להתפתחות כיב באזור סמוך.
זיהום בחיידק הליקובקטר הוא נפוץ מאוד אבל אצל רוב האנשים הוא אינו מזיק ולא גורם לתסמינים כלל. ישנם מי שאצלם זיהום בחיידק הליקובקטר גורם לאולקוס (כיב בקיבה או בתריסריון). כיום, לא ידוע מדוע אנשים מסוימים מושפעים יותר מאחרים מזיהום חיידק ההליקובקטר.
תרופות נוגדות דלקת שאינן סטרואידיות (Non Steroidal Anti Inflammatory Drugs – NSAIDs) הן תרופות בשימוש נרחב לטיפול בכאב, חום גבוה ודלקת. תרופות נפוצות כאלה הן איבופרופן, אספירין, נפרוקסן, דיקלופנק ועוד. אנשים רבים נוטלים תרופות ממשפחת ה-NSAIDs ללא תופעות לוואי אולם תמיד קיים סיכון שהתרופה תגרום לבעיות, כגון כיבי קיבה, במיוחד אם היא ניטלת למשך זמן רב או במינונים גבוהים.ייתכן שתינתן המלצה לא ליטול NSAIDs עבור מי שסובלים או סבלו בעבר מאולקוס. אקמול יכול לשמש לעתים קרובות כמשכך כאבים חלופי.
בעבר נהוג היה לחשוב שגורמים הקשורים לאורח חיים עשויים לגרום להיווצרות אולקוס. חשוב לדעת כי יש מעט עדויות לכך שאורח חיים מסוים, כמו אכילת מאכלים חריפים, מתח ואלכוהול, גורמים לכיבים בקיבה אולם הרגלים פחות בריאים ואורח חיים מתוח עלולים להחמיר את תסמיני הכיב בקיבה. נהוג לחשוב שעישון מגביר את הסיכון לפתח אולקוס ועשוי להפוך את הטיפול לפחות יעיל.
אבחון של אולקוס
מכיוון שרוב המקרים של אולקוס נגרמים מחיידק ההליקובקטר אבחון אולקוס יכלול בדרך כלל בדיקות לאיתור החיידק בקיבה. אם רופא המשפחה חושב שהתסמינים נגרמים על ידי זיהום בהליקובקטר פילורי, הם עשויים להמליץ על אחת מהבדיקות הבאות:
בדיקת נשיפה אוריאה – יש לשתות משקה המכיל אוריאה (כימיקל שמתפרק על ידי הליקובקטר פילורי) ולאחר מכן נבדקת הנשיפה לאיתור רמה גבוהה של דו תחמוצת הפחמן המעידה על פעילות של החיידק.
בדיקת אנטיגן צואה - דגימת צואה קטנה נבדקת לאיתור החיידקים
בדיקת דם - דגימת הדם נבדקת לאיתור נוגדנים לחיידק הליקובקטר פילורי (נוגדנים הם חלבונים המיוצרים באופן טבעי בדם ועוזרים להילחם בזיהום), כיום בדיקה זו הוחלפה ברובה בבדיקת אנטיגן צואה.
מי שנמצא חיובי להליקובקטר פילורי, יזדקק לטיפול על מנת להעלים את החיידק מסביבת מערכת העיכול. טיפול כזה בכוחו לרפא את האולקוס ולמנוע את חזרתו.
ניתן גם להביט אל תוך הקיבה ישירות כדי לראות אם קיים אולקוס. לצורך כך תידרש בדיקת גסטרוסקופיה, זוהי בדיקה המאפשרת להסתכל ישירות לתוך הבטן ולראות אם קיים בה כיב קיבה.
בדיקת גסטרוסקופיה כרוכה בהעברת צינור דק וגמיש (אנדוסקופ) המצויד במצלמת סיב אופטי זעירה לתוך הקיבה והחלק הראשון של המעי הדק (תריסריון). ייתכן שתינתן זריקת הרגעה קלה לפני ההליך והגרון ירוסס בחומר הרדמה מקומית כדי להקל על אי הנוחות הכרוכה בהעברת האנדוסקופ. התמונות שצולמו על ידי המצלמה בדרך כלל יאשרו או ישללו אולקוס.
ניתן לשלב בבדיקת גסטרוסקופיה אבחנתית גם נטילת דגימת רקמה מהקיבה או התריסריון. רקמה זו תיבדק לאיתור חיידקי הליקובקטר פילורי. בדיקת גסטרוסקופיה מתבצעת בבתי חולים ובמסגרות טיפול פרטיות באופן אמבולטורי, בדרך כלל ללא אשפוז לילה (המטופלים משתחררים ברוב המקרים לאחר התאוששות בת כשעה מחומרי ההרדמה או הטשטוש לאחר תום הבדיקה).
טיפול באולקוס
הטיפול באולקוס מותאם לגורמים לכיב. עם הטיפול, רוב מקרי האולקוס נרפאים תוך מספר חודשים. אם כיב הקיבה נגרם על ידי זיהום חיידקי הליקובקטר פילורי, מומלץ טיפול משולב של אנטיביוטיקה ותרופה מקבוצת תרופות הנקראת מעכבי משאבות פרוטונים (Proton Pump Inhibitors - PPI). טיפול דומה מומלץ גם אם האבחנה הרפואית מניחה כי האולקוס נגרם על ידי שילוב של זיהום הליקובקטר פילורי ונטילת תרופות אנטי דלקתיות מקבוצת NSAIDs.
במקרים של אולקוס הנגרם רק על ידי נטילת NSAIDs, מומלץ טיפול בתרופות ממשפחת PPI.
סוג אלטרנטיבי של תרופה, המכונה אנטגוניסטים לקולטני H2, משמש מדי פעם במקום PPIs.
ייתכן שהרופא המטפל יתווה טיפול גם בנוגדי חומצה כדי להקל על הסימפטומים בטווח הקצר.
ייתכן שיהיה צורך לעבור בדיקת גסטרוסקופיה חוזרת לאחר 4 עד 6 שבועות כדי לבדוק שהאולקוס החלים. הימנעות ממתח, הפחתה בצריכת האלכוהול, הימנעות מצריכת מזון חריף ועישון עשויים להיות הרגלים שיפחיתו את התסמינים במהלך הריפוי.
אם נמצא זיהום בהליקובקטר פילורי, בדרך כלל יינתן טיפול בשני סוגים של אנטיביוטיקה, שכל אחת מהן ניטלת פעמיים ביום במשך שבוע. התרופות האנטיביוטיות הנפוצות ביותר לטיפול בהליקובקטר הן אמוקסיצילין, קלריתרמיצין ומטרונידזול.
תופעות הלוואי של תרופות אלו הן בדרך כלל קלות ועשויות לכלול בחילות והקאות, שלשול וטעם מתכתי בפה. כארבעה שבועות לאחר סיום הטיפול האנטיביוטי תיערך בדיקה כדי לראות אם נותרו חיידקי הליקובקטר פילורי בקיבה. אם ישנם עדיין חיידקי הליקובקטר, ייתכן שיידרש טיפול נוסף בפרוטוקול שונה של אנטיביוטיקה.
תרופות מקבוצת מעכבי משאבות פרוטונים (PPI) פועלות על ידי הפחתת כמות החומצה שהקיבה מייצרת, ומונעות נזק נוסף לאולקוס כאשר הוא מתרפא באופן טבעי. הם נרשמות בדרך כלל למשך 4 עד 8 שבועות. אומפרזול, פנטופרזול ולנסופרזול הן התרופות ממשפחת ה-PPIs הנפוצות ביותר לטיפול באולקוס. תופעות הלוואי של תרופות אלה הן בדרך כלל קלות, אך הן עשויות לכלול כאבי ראש, שלשול או עצירות, בחילות והקאות, כאב בטן, סחרחורת ופריחות. תופעות הלוואי אמורות לחלוף לאחר תום השימוש בתרופה.
כמו PPIs, אנטגוניסטים לקולטני H2 פועלים על ידי הפחתת כמות החומצה שהקיבה מייצרת. Ranitidine הוא האנטגוניסט הנפוץ ביותר לקולטן H2 לטיפול בכיב קיבה. תופעות לוואי בשימוש בתרופות ממשפחה זו אינן שכיחות, אך עשויות לכלול שלשול, כאבי ראש, סחרחורת, פריחות ועייפות. תופעות הלוואי, אם הופיעו, תחלופנה בתוך זמן קצר לאחר תום השימוש בתרופות.
מכיוון שטיפולים באולקוס מתחילים לפעול רק לאחר מספר ימים ולעיתים אף שבועות הרופא עשוי להמליץ על נטילת תרופות נוגדות חומצה כדי לנטרל את חומציות הקיבה במהירות ולהקל על התסמינים של האולקוס בטווח הקצר. חלק מנוגדי החומצה מכילים גם תרופה הנקראת אלגינט המייצרת ציפוי מגן על רירית הקיבה.
תרופות נוגדות חומציות זמינות בבתי המרקחת גם ללא מרשם רופא. הרוקח יכול להמליץ על התרופה המתאימה ביותר לפי התסמינים שתוארו. יש ליטול נוגדי חומצה כאשר חווים תסמינים של אולקוס או כאשר מצפים להם (לאחר הארוחה למשל או לפני השינה). תופעות לוואי של תרופות נוגדות חומצה, אם מופיעות בכלל, הן בדרך כלל קלות ועשויות לכלול שלשול או עצירות, גזים, התכווצויות בבטן, בחילות והקאות.
סיבוכים אפשריים של אולקוס
סיבוכים של אולקוס אינם נפוצים אולם הם עשויים להיות חמורים במידה והם מתרחשים. על סיבוכים אפשריים כאלה נמנים דימום פנימי, קרע בדופן הקיבה וחסימת מעבר המזון מן הקיבה למעי.
דימום פנימי הוא הסיבוך השכיח ביותר של אולקוס. מצב זה עלול להתרחש כאשר כיב מתפתח באזור בו נמצאים כלי דם. הדימום עשוי להיות איטי וארוך טווח, ועלול להוביל לאנמיה – חסר בתאי דם אדומים הנושאים מולקולות של חמצן אל תאי ומערכות הגוף, שהתסמינים השכיחים שלה הם עייפות, קוצר נשימה, עור חיוור ודפיקות לב.
הדימום יכול גם להתפתח במהירות, להיות מהיר וחמור ולגרום להקאת דם או לצואה שחורה, דביקה ודומה לזפת.
יש לפנות אל רופא המשפחה במקרה של הופעת תסמינים מתמשכים של אנמיה. אם הרופא יחשוד באולקוס הוא עשוי לתת הפניה לגסטרואנטרולוג לבדיקה וטיפול.
יש לפנות לקבלת טיפול רפואי דחוף בחדר מיון, אם מופיעים תסמינים של דימום חמור בשל אולקוס. בדיקת גסטרוסקופיה תשמש כדי לזהות את הגורם לדימום ולעיתים קרובות ניתן לתת טיפול תוך כדי ההליך כדי לעצור את הדימום (צריבת כלי דם למשל). בחלק מן המקרים ייעשה שימוש בהליכים מיוחדים המבוצעים בהנחיית רנטגן לעצירת דימום מאולקוס, אם כי לעיתים יידרש ניתוח לתיקון כלי הדם הפגוע. ייתכן שיהיה צורך גם בעירויי דם כדי להחליף את הדם שאבד.
סיבוך נדיר יותר של אולקוס הוא נקב או קרע בקיבה. מצב כזה הוא חמור מאוד היות והוא מאפשר לחיידקים החיים בבטן לצאת ולהדביק את רירית הבטן (הצפק), מצב הידוע בשם דלקת הצפק. בדלקת הצפק זיהום יכול להתפשט במהירות לדם וממנו גם לאיברים נוספים. התסמין הנפוץ ביותר של דלקת הצפק הוא כאב בטן פתאומי המחמיר בהדרגה. דלקת הצפק היא מצב חירום רפואי הדורש אשפוז ובמקרים מסוימים גם ניתוח.
סיבוך נדיר נוסף של אולקוס הוא חסימת היציאה מן הקיבה. במקרים מסוימים, כיב קיבה דלקתי (נפוח) או מצולק יכול למנוע מהמזון לעבור דרך מערכת העיכול. התסמינים עלולים לכלול הקאות עם כמויות גדולות של מזון לא מעוכל, תחושה מתמשכת של נפיחות או מלאות (גם לאחר אכילת פחות מזון מן הרגיל) וירידה לא מכוונת במשקל.
ניתן להשתמש בבדיקת גסטרוסקופיה כדי לאתר את החסימה. אם החסימה נגרמת על ידי דלקת, ניתן להשתמש בתרופות ממשפחת מעכבי משאבות פרוטונים (PPI) או באנטגוניסטים לקולטני H2 כדי להפחית את רמות חומצת הקיבה עד שהנפיחות יורדת. אם החסימה נגרמת מרקמת צלקת, ייתכן שיהיה צורך בניתוח כדי לטפל בה, אם כי לעיתים ניתן לטפל בה על ידי העברת בלון קטן דרך אנדוסקופ וניפוחו כדי להרחיב את מקום החסימה.
בעבר נהוג היה לחשוב שאולקוס נגרם ממנהגים כגון אכילת מזון חריף או הימצאות במתח נפשי רב. כיום ידוע שרוב המקרים של אולקוס נגרמים מהימצאות חיידק ההליקובקטר פילורי בקיבה ובמעיים. אולקוס יכול להתפתח גם מנטילת תרופות ממשפחת ה - NSAIDs. שתיית אלכוהול, אכילת מזון חריף ומתח נפשי עשויים להחמיר תסמינים של אולקוס בשל העלאת רמת החומציות בקיבה.
ניתן לחיות זמן רב עם אולקוס ולסבול מתסמינים קלים בלבד אולם חשוב לדעת שאולקוס יכול להחמיר לכדי מצב מסכן חיים. כך למשל כאשר מתפתח דימום פנימי, כאשר נוצרת חסימה בקיבה או כאשר נוצר נקב בדופן הקיבה. מצבים כאלה מחייבים טיפול רפואי דחוף ולעיתים התערבות כירורגית.
התסמין הנפוץ ביותר של אולקוס הוא כאב צורב בבטן. ישנם מקרים בהם מופיעות תחושות של צרבת, ריפלוקס חומצי, תחושת בחילה, הפרעות בעיכול ועוד. כאשר מדובר באולקוס עם דימום פנימי תופיע צואה שחורה ודביקה (כתוצאה מדם שעבר תהליך עיכול) ולעיתים גם הקאות עם דם. דימום ארוך טווח בגלל אולקוס יגרום לתסמינים של אנמיה (חולשה, חיוורון, עייפות ועוד).
כל עוד אין מדובר במצב המחייב התערבות רפואית דחופה (מצב של אולקוס הגורם לדימום פנימי משמעותי למשל) ניתן לטפל באולקוס בטיפול תרופתי ובמסגרת ביתית, ללא אשפוז. כך למשל כאשר האולקוס נגרם כתוצאה מהימצאות חיידק ההליקובקטר פילורי יינתן טיפול אנטיביוטי להשמדת החיידק. על מנת להקל על התסמינים ניתן להיעזר בתרופות נוגדות חומציות.
פרוצדורות שעשויית לעניין אותך
קשר עם
תודה! בקשתך נקלטה בהצלחה
קביעת תור אונליין בקלות ובמהירות
רק עוד כמה פרטים וסיימנו, אל תשכחו להביא את ההפנייה מרופא המשפחה שלכם וכרטיס מגנטי