הפרעה טורדנית כפייתית (OCD) - המדריך עם כל המידע הרפואי והמעודכן
הפרעה טורדנית כפייתית, המכונה לעיתים טורדנות כפייתית OCD - Obsessive-Compulsive Disorder)), מוגדרת כמחלת נפשית כרונית, המשתייכת להפרעות החרדה. בשנים האחרונות, מיעוט מהעוסקים בתחום מגדיר אותה כהפרעה בתפקוד המוח.
מחלה זו, שהגורמים לה אינם ידועים באופן מובהק, מוצאת את ביטויה בדרך כלל בשילוב של מחשבות טורדניות – אוֹבססיוֹת עם התנהגות כפייתית – קוֹמפּוּלסיבית.
אובססיה היא דַּחַף, דימוי או מחשבה בלתי רצוניים ובלתי רצויים, אשר חודרים למוחו של האדם ללא יכולת שליטה, באופן חוזר, נתקעים בראשו, מטרידים אותו ומעוררים אצלו חרדה, כשהוא מתקשה להסיח את דעתו מהם. כפייתיות מוכרת כהתנהגות או פעילות חזרתית, אשר האדם מרגיש מחויבות לבצעה, וזאת בלי שיפיק הנאה ממעשיו. לתחושתו של הסובל מהמחלה, הוא נדרש לביצוע ההתנהגות הכפייתית במטרה למנוע ממחשבותיו האובססיביות להתגשם במציאות, וכדרך להפחית את החרדה ולהתגבר על אי-הנוחות שהמחשבות מעוררות. ההקלה עשויה להתבטא במחשבות אחרות המנטרלות לכאורה את המחשבות המטרידות, או טקסים שונים בדמות רצף פעולות חזרתיות המבוצעות בכפייה, באופן רפטטיבי.
אולם, אליה וקוץ בה – הטקסים מובילים לכאורה להקלה במחשבות, אך זאת רק לזמן קצר. הטקסים כשלעצמם אורכים זמן ממושך, צורכים משאבים רבים וכרוכים בטרחה, ועקב כך עשויים לפגוע משמעותית בתפקוד היומיומי. המתמודדים עם ההפרעה מדווחים כי אי-ביצוע הפעולות הטקסיות מעצים את החרדה באופן משמעותי, ומוביל לתחושת דיכאון.
ההפרעה מופיעה בצורות שונות, מגוון תסמיניה נרחב, כמו גם מידת חומרתם והשפעתם על החולה. יש שהתסמינים קלים ויש שהם קשים; במקרים מסוימים המחלה גוזלת זמן מועט יחסית מהיממה, אך בדרך כלל היא נוטה להשתלט על תחומים הולכים ומתרחבים בחיי החולה, משבשת את מהלכם ומגבילה את תפקודו.
אם ההפרעה אינה מטופלת, היא עלולה להתגבר לאורך הזמן ולהפוך לכרונית, בפרט אם התפרצה בילדוּת, אז שיעור נסיגתה והפחתת תסמיניה עומד על כ-20%. במקרים אלה היא מתאפיינת בתקופות של הקלה והחמרה בתדירות התסמינים ובעוצמתם. חלק מהמתמודדים עם ההפרעה סובלים מהתקפים חד-פעמיים, אשר ביניהם רגיעה יחסית. מנגד, טיפול בהפרעה נודע כבעל סיכוי גבוה להפחית את חומרתה, להשיג שליטה טובה על תסמיניה ולשפר באופן משמעותי את איכות חיי החולה.
לעיתים רבות מי שמתמודד עם הפרעה טורדנית כפייתית עשוי להרגיש כי הצליח להתרפא ולהתגבר על המחלה, אולם תחושת ההקלה היא רק לטווח קצר, ובסיומה שב החולה לסבול בטווח הארוך. לפיכך, בהיבט הטיפול, התמודדות יעילה ובעלת תוצאות מוצלחות ניתן להשיג באמצעות טיפול התנהגותי-קוגניטיבי (הַכָּרָתִי) (CBT -Cognitive Behavioral Treatment), שהוא מעין פסיכותרפיה; טיפול תרופתי בכדורים פסיכיאטריים או שילוב של שני סוגי הטיפול.
בהמשך תקראו על:
למה בחרנו ברופאים האלו? 
שכיחוּת ההפרעה והתפלגות מאפייניה
הפרעה טורדנית כפייתית מוכרת כאחת המחלות הנפוצות בתחום בריאות הנפש, ועשויה להתפתח בכל גיל – מילדוּת עד בגרות. ההערכה היא כי שיעור הילדים המתמודדים עם ההפרעה עומד על כ-2%, והיא שכיחה יותר בקרב בנים, וכי שיעור המבוגרים הלוקים בה נע בין 1% ל-3%, בהתפלגות שווה בין נשים לגברים, עם נטייה לפיתוח ההפרעה מעט יותר אצל נשים בגילי הבגרות. בקרב גברים תסמיני המחלה מופיעים בדרך כלל בגיל הנעורים, בעוד שאצל נשים היא מתפתחת בשלב מאוחר יותר, ותסמיניה מופיעים בשנות ה-20 המוקדמות לחיים.
הפרעה טורדנית כפייתית נחלקת לשני תת-סוגים: עם וללא "טיקים". כאשר ההפרעה מופיעה בלוויית טיקים היא מתפרצת לרוב לפני גיל ההתבגרות, נפוצה יותר בקרב בנים ומתאפיינת בתורשה משפחתית. שכיחותה מקרב כלל הלוקים בהפרעה עומדת על כ-30%.
כאשר ההפרעה מופיעה ללא טיקים, היא מתפרצת לרוב בגיל ההתבגרות, בהתפלגות שווה בין המינים, ומרכיב התורשה המשפחתית בדרך כלל נעדר ממנה.
מחקרים מצאו כי בארצות הברית הגיל החציוני להופעת ההפרעה הוא 19.5, כאשר כרבע מהמקרים פורצים בגיל 14. ככלל, גיל ראשית ההפרעה אצל גברים נמוך מאצל נשים, וכרבע מהבנים מפתחים OCD טרם מלאו להם 10 שנים.
כשני שליש מהמתמודדים עם ההפרעה מדווחים כי הם סובלים מיוֹתר מאובססיה אחת. כ-90% מהמתמודדים עם ההפרעה מדווחים כי מתקיימים אצלם שני רכיביה: אובססיות לצד טקסים כפייתיים. כרבע מהלוקים ב-OCD סובלים מאובססיה חוזרת, ללא התנהגות כפייתית נלווית. יש חולים הסובלים מהפן הכפייתי בלבד – ביצוע טקסים חזרתיים, ללא מחשבות שנלוות אליהם.
ניתן לדרג את התובנה שמְפתח הסובל מההפרעה לגבי התקיימותה:
תובנה סבירה/ טובה – החולה מבין שישנהּ בעיה; תובנה נמוכה – מודעות נמוכה של החולה לקיום בעיה (בכרבע מהמקרים); היעדר תובנה – החולה סבור שאינו סובל מבעיה, ואף מאמין כי הטקסים מסייעים (פחות מארבעה אחוז מהמקרים).
הגדרת ההפרעה והיסטוריה שלה
בעבר, ההפרעה סווגה במדריכי האבחנות הפסיכיאטריים הרשמיים כהפרעת חרדה. לאורך השנים השתנתה ההגדרה, ובמהדורות העדכניות של מדריכים אלה שונה הסיווג.
האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה, המפרסמת את המדריך הסטטיסטי לאבחון הפרעות נפשיות – DSM (Diagnostic and Statistical Manual of mental disorders) – ספר רוֹוח בעולם המערבי לאבחון מחלות והפרעות נפש שבו נעזרים פסיכיאטרים ופסיכולוגים רבים, הפרידה ב-5-DSM את ההפרעה הטורדנית הכפייתית וההפרעות הקרובות לה לסיווג נפרד. עם סיווג זה נמנות גם הפרעת גוף דיסמורפית, הכרוכה בעיסוק מתמשך בגוף; הפרעת אגירה; הפרעות טורדניות כפייתיות שנגרמות על ידי סמים, תרופות או מחלות גופניות לכאורה; דרמטילומניה (פציעת עור עצמית באופן טורדני) וטריכוטילומניה (אובססיה למריטת שיער הגוף, בעיקר שיער הראש, עד ליצירת אזורי התקרחות).
על פי רוב הפרעה טורדנית כפייתית משויכת לקטגוריה הרחבה של הפרעות נפש, אך כאמור, בשנים האחרונות ישנם מומחים שהחלו להגדירה כהפרעה של תפקוד המוח.
בעבר, ההפרעה נחשבה נדירה, אך עם התקדמות המחקר התגלה שהיא רווחת מאוד.
הנוירולוג והפסיכולוג זיגמונד פרויד, אבי תיאוריית הפסיכואנליזה, היה בין הראשונים שתיארו את ההפרעה, ונתנו את הדעת על הפער שבין שכיחותה הגבוהה לבין מיעוט האנשים המודים כי הם סובלים ממנה. פרויד עסק בהפרעה בפירוט רב בספר פרי עטו שראה אור בשנת 1907 – "פעולות כפייתיות וטקסים דתיים", אשר מוכר כאחד החשובים בפסיכולוגיה המודרנית ובחֵקֶר הדת.
במסגרת הספר השווה פרויד בין התנהגות דתית לבין הפרעה טורדנית כפייתית. הוא עמד על הדמיון ביניהן בקיום טקסים מחזוריים המסייעים בהפחתת החרדות שנוצרות, אך גם על השוני הבא לידי ביטוי בכך שטקסים דתיים מתבצעים לרוב באופן פומבי, שעה שהתנהגות כפייתית וטקסים חוזרים במסגרתה מתבצעים בדרך כלל באופן פרטי, כשהחולה מסתיר זאת מהזולת ביעילות.
אבחון ההפרעה
במסגרת ההפרעה, הכפייתיות מאובחנת לרוב בשלב מוקדם יותר מהאובססיה, כיוון שהיא מאופיינת בביטוי חיצוני. ככלל, אירועי הופעת הפרעה טורדנית כפייתית מושפעים מקיומן של הפרעות נלוות.
לפי המדריך הסטטיסטי לאבחון הפרעות נפשיות DSM-5 , הפרעה טורדנית כפייתית תאובחן על ידי פסיכיאטר מומחה, אם מתקיימים אצל המטופל תנאים אלה:
א. קיום כפייתיות או טקסים או שני הרכיבים, כאשר אובססיות מוגדרות כשילוב של שני מאפיינים אלה:
1. מחשבות חזרתיות המופיעות באופן עקבי, שהן בלתי רצויות ופולשניות, או לפחות נחוות ככאלה בחלק מהזמן, ואשר גורמות לסובל מהן מצוקה וחרדה.
2. האדם המתמודד עם המחשבות מנסה להדחיק אותן, או להתעלם מהן, או להכשירן כמחשבות טבעיות, באמצעות מחשבה מנטרלת או על ידי ביצוע פעולה בעלת משמעות טקסית עבורו.
טקסיוּת מוגדרת כשילוב של שני מאפיינים אלה:
1. התנהגויות בעלות אופי חזרתי או פעולות מנטליות שהאדם המְפתח אותן חש צורך עז לבצען כדי להתגבר על האובססיה והמחשבות המטרידות, או חוקים נוקשים שהוא מחיל על עצמו.
2. ההתנהגויות או הפעולות לעיל, אשר תכליתן לכאורה למנוע התרחשות מצב מעורר חרדה, או להפחית את מצוקתו של האדם הסובל מהן, לא מתיישבות עם דרך המתקבלת על ההיגיון לפתרון הבעיות הנחזות או למניעתן. גם האדם שפיתח אותן חש שאינן מציאותיות/ הגיוניות.
ב. אי אפשר לספק הסבר מניח את הדעת להפרעה בדמות מצב נפשי זמני שנובע ממשבר כלשהו, נסיבות החיים וכדומה.
ג. אי אפשר להסביר את האובססיות והטקסיות בקיום מצב רפואי כלשהו, בכלל זה שימוש בתרופות או בסמים.
ד. לא ניתן להסביר את ההפרעה באמצעות אבחון הפרעה נפשית מסוג אחר דוגמת הפרעת תנועות סטריאוטיפיות (מאפיינת ילדים); הפרעת חיטוט בעור; אגירה כפייתית; הפרעת גוף דיסמורפית; הפרעת חרדה מוכללת; עיסוק רב בהתנהגות עקב התמכרות אליה (דוגמת הימורים); טקסים הקשורים באוכל עקב הפרעות אכילה; היפוכונדריה; חרדת מחלה; הפרעות מספקטרום הסכיזופרניה ועוד.
ה. האובססיות או הטקסים גוזלים זמן (משכם עולה על שעה אחת ביום), או שהם גורמים למצוקה, למתח ולפגיעה בתפקודיו של הסובל מהם במישורים התעסוקתי, המשפחתי, החברתי – יחד או בנפרד.
תסמינים קליניים של ההפרעה
בהפרעת טורדנות כפייתית מרכיב האובססיה בא לידי ביטוי במחשבות המציקות, והמרכיב הכפייתי, אשר מתלווה לרוב, הוא המעשים העוקבים למחשבה. למשל, אדם שחוזרת ונשנית בראשו המחשבה המציקה לפיה נגע בחפץ/ משטח מסוים שאינם סטריליים, שהיא האובססיה, יסגל לעצמו הרגל ליטול את ידיו ולחטאן מפני זיהום פעם אחר פעם, וזה הפן הכפייתי-טקסי. פעולתו הכפייתית נועדה להפחית את החרדה שהתעוררה בו בעקבות החשש.
אנשים המתמודדים עם הפרעה זו ידווחו על צורך גובר לבצע את הטקס שסיגלו לעצמם, כדי להשקיט את החרדה, אך ביצוע הפעולה אינו מרגיע הלכה למעשה, ולא אחת הטקס מלווה בתחושה שלא התקיים באופן מדויק. לכן, הסובל מההפרעה חוזר שוב ושוב על הטקס שאימץ כדי להעניק לעצמו תחושת ודאות מלאה כי הפעולה בוצעה בהצלחה.
לתפיסתו של מי שסובל מההפרעה, רק ביצוע מושלם של הפעולה, ללא הסחת דעת או גורם מפריע, יַקנה לו את השקט הנפשי והוודאות אשר להם הוא זקוק.
קיים מגוון נרחב של אובססיות וקומפולסיות, שנוגע כמעט לכל תחומי החיים.
עם המחשבות הטורדניות השכיחות נמנות: חרדה על רקע בריאות והיגיינה, המתבטאת בחשש מוגזם מחיידקים וזיהומים – מוביל לשטיפת ידיים מרובה, שימוש בתכשירי חיטוי; אגרנות כפייתית – איסוף חפצים ואגירתם; חשש מאי ביצוע פעולה מסוימת כמו נעילת הבית, סגירת הגז/ מכשיר הדוּד טרם יציאה מהבית – מוביל לחזרה על פעולת הנעילה/ סגירה וביצוע בדיקות חוזרות ונשנות שכך אכן נעשה; אובססיות על רקע מיני; אובססיות הקשורות למערכות יחסים; אובססיות על רקע דתי כמו חשש שטקס דתי לא בוצע כנדרש, תחושת טומאה ועוד – גורמים לביצוע חוזר ונשנה של הטקס, צורך רפטטיבי בהיטהרות וכד'.
חלק מהסובלים מההפרעה מפתחים פעולות מנטליות מסוימות כמו תפילות, לחשים וכדומה.
ההפרעה עשויה להסתבך כאשר תרופות המגן שהחולה מְפתח נגד המחלה, בדמות עצות, ברכות, בקשת חיזוק ממשפחה או מחברים, הופכות להיות חלק אינהרנטי מההפרעה. תרופות אלה, שעל המצאתן עמל הסובל מההפרעה ללא הפסק, משיגות את ההקלה המיוחלת, אך לפרק זמן קצר בלבד.
תסמינים נוספים של הפרעה טורדנית כפייתית הם תחושת בושה הנלווית להתנהגויות החזרתיות, הפעולות והטקסים, שכּן האדם הסובל מההפרעה מודע לכך שמעשיו אינם הגיוניים. עקב כך ובשל קושי להתמודד עם הסביבה ולהסביר את פשר התנהגותם המוזרה, רבים מהמתמודדים עם ההפרעה עושים מאמץ להסתיר את הבעיה שממנה הם סובלים, ואף מצליחים לשמור על אורח חיים רגיל ותפקוד תקין, למראית עין. לא אחת, ההסתרה מובילה לכך שהסובלים מההפרעה אינם פונים לקבלת טיפול.
ילדים המתמודדים עם ההפרעה בדרך כלל אינם סובלים ממחשבות טורדניות, והתנהגותם מתאפיינת בפעולות טקסיות שעליהן הם חוזרים, כמו נשימה באופן מסוים או מצמוץ עיניים.
שעה שלמחשבות הטורדניות נלווה דיכאון מז'ורי, עשויה להתקיים גם חשיבה אובדנית.
אלה הם סימני המפתח שיכולים להעיד על קיום ההפרעה, ואשר אפשר לאבחנם באופן עצמי:
- מחשבות בלתי רצויות ולא נשלטות אשר חוזרות על עצמן ואינן מצליחות 'לצאת' מהראש, גם כשלאדם הסובל מהן ברור שאינן הגיוניות/ מציאותיות. למשל: פחד מפני זיהומים, חשש מבלבול בנטייה המינית, חשש מפני אי קיום טקסים דתיים באופן נכון או מדויק.
- תוכן המחשבות ואופיין מעורר חרדה באדם הסובל מהן, והוא משתדל להיפטר מהן.
- צורך עז לחזור על ביצוע פעולות, מעשים או טקסים, גם כשלאדם המבצע זאת ברור שהדבר מיותר. לדוגמה, צורך לאגור דברים, לסדר דברים ולשמור בדבקנות על הסדר שנקבע תוך תחושת לחץ אם הסדר מופר, לספור חפצים, להתנהל לפי סדר פעולות מסוים ועוד.
בהיבט דרגת החומרה, יש הסובלים מההפרעה אשר חשים תסמינים חלקיים בלבד, מצליחים לשמור על תפקוד תקין ואינם מרגישים שאיכות חייהם נפגמת – במקרים אלה דרגת החומרה של ההפרעה קלה, וייתכן שאף לא תוגדר כהפרעה נפשית. לעומת זאת, ישנם המתמודדים עם ההפרעה אשר מתלוננים על סבל גופני ונפשי, קושי בניהול חיי חברה, מדווחים על תפקוד מוגבל וחשים כי איכות חייהם נפגמה – במקרים אלה מדובר בהפרעה שחומרתה גבוהה, ומומלץ לפנות לאבחון ולטיפול.
גורמי סיכון להתפתחות הפרעה טורדנית כפייתית
את גורמי הסיכון להתפרצות ההפרעה אפשר לחלק לשלושה:
הפן האישיותי: עכבוֹת התנהגותיות בתקופת הילדוּת לצד רגשות שליליים, עשויים להוביל להתפתחות ההפרעה בעתיד.
הפן הפיזיולוגי-תורשתי: שכיחות ההפרעה בקרב מי שיש להם קרובי משפחה המתמודדים עם המחלה, גבוהה כפליים לעומת האוכלוסייה הכללית, ופי עשרה כשמתייחסים לקרבת משפחה מדרגה ראשונה (בן, אח).
הפן הסביבתי: נמצא כי אירועים טראומטיים בעבר, וכן התעללות פיזית ונפשית בילדוּת, מגבירים את הסיכון להתפרצות ההפרעה. כאשר ההפרעה מופיע אצל ילדים באופן פתאומי היא קשורה ככל הנראה לגורמים סביבתיים אשר אינם ידועים נכון לעת הזו.
דרכי טיפול אפשריות בהפרעה
מקרים שבהם הפרעה טורדנית כפייתית היא חמורה מתאפיינים במחשבות מטרידות ללא הפסק, אשר חוזרות על עצמן בתדירות גבוהה במהלך היום, ולרוב מלוות בתסמינים פיזיים המאפיינים חרדה, לרבות הזעה ודופק מואץ, לצד התנתקות האדם מסביבתו והתכנסות לתוך עצמו. מקרים אלה מצריכים פנייה לקבלת טיפול. צורך זה מתחזק אף יותר שעה שלמחשבות הטורדניות נלווה ביצוע טקסים במטרה להשיג רגיעה זמנית במחשבות.
הבשורה הטובה היא שהפרעה טורדנית כפייתית אומנם מורכבת, אך בת-טיפול. דרכי הטיפול שנמצאו יעילות להתמודדות עם ההפרעה הן טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT), טיפול תרופתי או שילוב בין שתי השיטות.
הבחירה בין השיטות נגזרת מחומרת ההפרעה שממנה סובל המטופל, וכן מהעדפתו האישית.
הטיפול התרופתי כולל תרופות מבוססות סרוֹטוֹנין, שהוא מוליך עצבי אשר מצוי במוח באופן טבעי. אצל מי שסובל מהפרעה טורדנית כפייתית מופר איזון הסרוטונין במוח, והתרופות מסייעות להשיב את האיזון. התכשירים הניתנים לטיפול בהפרעה טורדנית כפייתית עשויים להיות אותם תכשירים המשמשים לטיפול בהפרעות חרדה לסוגיהן, או בדיכאון, אך בדרך כלל המטופל ב-OCD מקבל מינון גבוה יותר שלהם. אלה הם בעיקר נוגדי דיכאון מסוג מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין (SSRI - Selective Serotonin Reuptake Inhibitor), המשולבים לעיתים עם תרופות אנטי-פסיכוטיות לא טיפוסיות ((SDA - Serotonin Dopamin Antagonists, להגבּרת ההשפעה על המטופל.
טיפול קוגניטיבי-התנהגותי הוא סוג של פסיכותרפיה, במסגרתה עובר המטופל אימון הכולל חשיפה לגירויים שמעוררים אצלו חרדה; התמודדות עם המחשבות הטורדניות והטקסים הנלווים להן, לצד עיצוב מחדש של המחשבות ולחימה בהתנהגות של הימנעות.
טיפול מסוג זה נחלק לארבעה שלבים:
א. ריאיון לצורך אבחון – מטרתו לאשר את האבחנה הראשונית של הפרעה טורדנית כפייתית, וכן קיום בעיות רפואיות או הפרעות אחרות. במהלך הריאיון אוסף המטפל מידע מפורט מהמטופל לגבי ההפרעה, מקורהּ והתפתחותה לאורך הזמן. במסגרת זו ניתן דגש רב לאיסוף פרטים רבים ככל האפשר לגבי הגירויים שמובילים למחשבות המטרידות, סוגיהם, משכם ותדירותם, תוך עמידה על התוצאה המעוררת חרדה, והתגובות למחשבות הטורדניות בפן הטקסי-כפייתי.
ב. פסיכוֹ-חינוך – שלב זה מתמקד במתן יֶדַע למטופל על אודות ההפרעה שעימה הוא מתמודד. בכלל זה, מודלים המסבירים את התפרצות ההפרעה ומאפייניה; גורמי סיכון המובילים להתפרצותה ומשליכים על המשכהּ; מידת השכיחות של ההפרעה ותסמיניה הקליניים.
ג. חשיפה ומניעת תגובה – בשלב זה הסובל מההפרעה נחשף באופן הדרגתי לגירויים שמעוררים אצלו מצוקה, בלי שניתנת לו אפשרות לבצע טקסים ופעולות להפחתת המצוקה ונטרול החרדה המתעוררות עקב המחשבות המטרידות. תרגול חוזר ונשנה של מודל זה מוביל את המתמודד עם ההפרעה להכרה כי לטקסים שאותם הוא מבצע אין ערך, והוא יכול לנהל את חייו גם בהיעדרם.
ד. מניעת הישנוּת – שלב זה, המגיע בסיום הטיפול, מתמקד בשימור ההישגים שאליהם הגיע המטופל במסגרת הטיפול, וכולל פגישות תקופתיות שבמהלכן בוחן המטפל אם חלה אצל המטופל רגרסיה ביחס להפרעה. במסגרת פגישות אלה ניתנים למטופל כלים שתכליתם לאפשר לו להמשיך ביישום הטכניקות שרכש בטיפול בחיי היומיום, בייחוד במצבי קיצון דוגמת סְטְרֶס, חולי, או דיכאון.
התשובה לשאלה זו היא חיובית. כ-80% מהסובלים מההפרעה מתמודדים בנוסף עם פוסט טראומה; הפרעת פאניקה; חרדה חברתית; הפרעת חרדה; הפרעת חרדה מוכללת או פוביה מסוימת.
כשליש מהמתמודדים עם ההפרעה סובלים מתופעה של "טיקים". שיעור הלוקים בהפרעה המתמודדים גם עם הפרעת קשב גבוה משמעותית לעומת אחוז הסובלים מהפרעת קשב באוכלוסייה הכללית. רבים מהמתמודדים עם ההפרעה סובלים גם מדיכאון מז'ורי או מהפרעות במצב הרוח.
בהחלט כן. למשפחה והחברים חשיבוּת רבה בתהליך. ההתנהגות המצופה מהם היא התנהלות באופן רגיל, ללא תגובה לגבי הטקסים החזרתיים או שיתוף פעולה עימם. הטעם לכך הוא משולש: למנוע מהסובל מההפרעה לחוש בושה; להוכיח לו שחייו יכולים להתנהל באופן תקין גם ללא קיום הטקסים, וכן לשבור את ההתניה הקיימת אצל המטופל בין המחשבה לתגובה לה.
ראשית, מומלץ לפנות לפסיכיאטר לצורך אבחון שמדובר בהפרעה טורדנית כפייתית ולא בהפרעה אחרת. אם אובחנה הפרעה, פסיכיאטר יבצע הערכת מצב, יעמוד על חומרתה ויפנה לגורמי טיפול מתאימים.
התגובה לטיפול היא אישית – בחלק מהמקרים התסמינים נעלמים באופן מלא; בחלק ניכר מהמקרים התגובה טובה, התסמינים משתפרים באופן משמעותי ואפילו כמעט נעלמים, והמטופל לומד לחיות לצד התסמינים שעדיין נותרו. לפעמים התגובה אינה מספקת, והתסמינים מוסיפים להפריע לקיום אורח חיים תקין.
תודה! בקשתך נקלטה בהצלחה
קביעת תור אונליין בקלות ובמהירות
רק עוד כמה פרטים וסיימנו, אל תשכחו להביא את ההפנייה מרופא המשפחה שלכם וכרטיס מגנטי
